כנראה שנשמתי את זה בילדות. זה היה שם תמיד. בכל שבת לפני הטיול או הנסיעה לסבתא, היינו עוצרים לפיקוח עליון באחד מאתרי הבנייה בהם יקומו בתים שאבא תיכנן. הוא הסתובב שם גאה, עם חיוך רחב ואמא שאלה כל מיני שאלות שלא הבנתי אז. אחיי הקטנים התרוצצו ואספו אוצרות של אתרי בנייה כמו מסמרים ושברי בטון.
ואני? אותי רק עניין – מי יגור כאן? איפה הסלון? כמה ילדים יש להם, כמה בנים? בנות? בני כמה הם? ואיזה חדר
שייך לכל אחד?
תמיד כשיצאנו, הוא הוא היה מעיף עוד מבט אחרון במבנה העירום,
וממלמל לעצמו ”לא יאמן שמישהו באמת בונה את החזיונות שלי…”

אולי אז כבר הבנתי, כשראיתי את הניצוץ בעיניים שלו – איך זה מרגיש ליצור משהו כל כך משמעותי למישהו אחר.
להבין, לראות ולתת בית לחלומות של אחרים.